החלטה בתיק בש"פ 6413/11

1.             בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטתצ' צפת), מתאריך 21.8.2011, אשר הורתה על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטים נגדו.

           להלן יובאו הנתונים הצריכים לעניין.

2.             כנגד העורר, כבן 22, וכנגד שניים נוספים (להלן: הנאשמים), כולם תושבי הרשות הפלסטינית, הוגש כתב אישום המייחס להם שורה של עבירות, בהן בין היתר: שהייה בלתי חוקית, קשירת קשר לביצוע פשע, גניבת רכב, זיוף רכב, התפרצות, החזקת מכשירי פריצה, גניבת בקר, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם.

           על פי הנטען בארבעת האישומים הראשונים, הנאשמים קיבלו לידיהם רכב גנוב, אשר הכיל תכשיטים בשווי 5,000 ש"ח, בידיעה שהוא גנוב. לאחר קבלת הרכב, הנאשמים זייפו וטשטשו את סימני הזיהוי של הרכב, תוך השחתת מספרי השלדה. בלילה שבין ה-5.6.2011 ל-6.6.2011 קשרו הנאשמים קשר להיכנס לישראל בעזרת הרכב הגנוב, לפרוץ לבתי מגורים ולמשקים חקלאיים, ולגנוב רכוש ובקר, והצטיידו בכלי פריצה לצורך מימוש תכניתם. בתאריך 6.6.2011, סמוך לשעה 4:15, הגיעו הנאשמים למושב אחיסמך, פרצו לרפת, וגנבו ממנה ארבעה עגלים בשווי 15,000 ש"ח, אותם דחסו לתא המטען ולתא הנוסעים של הרכב הגנוב. כתוצאה מתנאי החזקתו מת אחד העגלים. בהמשך אותו היום, סמוך לשעה 5:20 הגיעו הנאשמים עם הרכב הגנוב למושב נווה מבטח, פרצו לאחד הבתים במושב, וגנבו ממנו ארבעה מכשירי טלפון סלולריים, מצלמה, ארנק ו-3,000 ש"ח במזומן, שלטים לשערים החשמליים, פנקסי שיקים, כרטיסי אשראי ומפתחות של שני כלי רכב.

           לאחר האמור לעיל, עשו הנאשמים את דרכם, כך נטען, לכיוון שטחי הרשות הפלסטינית, כאשר בעקבותיהם ניידת משטרה. הנאשמים התעלמו מהוראת השוטר שנהג בניידת, אשר קרא להם לעצור, והמשיכו לנסוע עד שנתקלו במחסום משטרתי. בשלב זה ניסו הנאשמים לבצע פניית פרסה, הבחינו בניידת שחסמה את דרכם, ולמרות זאת האיצו את מהירות הרכב והתנגשו בנידת בעוצמה רבה. לאחר מכן, התנגדו הנאשמים לניסיון לעוצרם, תוך שחבטו בשוטרים. כתוצאה מהאירוע שלושה שוטרים נחבלו ונזקקו לטיפול רפואי, וניידות המשטרה ניזוקו.

           על פי הנטען באישומים החמישי והשישי, העורר קיבל לידיו רכב מאזדה גנוב, בידיעה שהוא גנוב, זייף וטשטש סימני זיהוי של הרכב, והרכיב עליו לוחיות רישוי של רכב אחר. בתאריך 30.4.2011 נכנס העורר לישראל עם רכב המאזדה הגנוב ביחד עם אחרים, תוך שהם מצוידים במכשירי פריצה. כשנתקלו במחסום משטרתי, ניסו לבצע פניית פרסה, התנגשו בניידת משטרה שניסתה לחסום את הרכב הגנוב, ניסו להודפה בעזרת הרכב, ומשלא הצליחו - פתחו את דלתות הרכב, ונמלטו מן המקום.

           על פי הנטען באישומים השביעי והשמיני, קיבלו לידיהם העורר ונאשם 1 רכב טויוטה גנוב, זייפו וטשטשו את סימני הזיהוי שלו, והרכיבו עליו לוחיות רישוי הנושאות את זהותו של רכב המאזדה הגנוב, מושא האישום החמישי. בתאריך 12.5.2011 הצטיידו העורר והנאשם 1 בכלי פריצה, הגיעו למושב לוזית עם רכב הטויוטה הגנוב, ופרצו לדיר כבשים שממנו גנבו חמישה טלאים ושלוש עיזים, בשווי 10,000 ש"ח. הנאשמים דחסו לתוך הטויוטה הגנובה את המקנה שגנבו, ונסעו מן המקום.

3.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר הנאשמים עד לתום ההליכים. בבקשתה טענה המדינה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום. כן טענה המדינה כי קיים חשש שהנאשמים, וביניהם העורר, יסכנו את בטחון הציבור באם ישוחררו, וזאת בשים לב לאופי עבירות המיוחסות להם, ולנכונותם לסכן חיי אדם כדי לחמוק מנשיאה באחריות בגינן. לפיכך, לשיטת המדינה מתקיימת בענייננו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים או החוק). כן טענה המדינה לעילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק, שכן לטענתה קיים יסוד סביר לחשש שהנאשמים ימלטו מאימת הדין באם ישוחררו, בשים לב, בין השאר, לעובדה כי הם מתגוררים בשטחי הרשות הפלסטינית ולא ניתן יהיה לאכוף התייצבותם. לעניין שחרורם של הנאשמים לחלופת מעצר סברה המדינה כי הנאשמים הוכיחו במעשים המיוחסים להם כי מורא החוק אינו חל עליהם, ומכאן שלא ניתן ליתן בהם את האמון הדרוש לשם שחרור לחלופה.

4.             בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בעבירות הרכוש, אך טען כי אינן מקימות עילת מעצר. בעניין העבירות של סיכון חיי אדם התנגד בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה, שכן לגרסת העורר באירוע מתאריך 6.6.2011 ישן במושב האחורי של הרכב, והתעורר רק בעקבות ההתנגשות שאירעה עם ניידת המשטרה. בהתרחשות זו, כך טען סנגורו - הוא לא התנגד למעצרו ולא תקף שוטרים. לטענת העורר, בנסיבות אלו התנהגותו אינה מבטאת שותפות לעבירה של סיכון חיי אדם. העורר אף הכחיש כל מעורבות באירוע מתאריך 30.4.2011, וטען כי הראיה היחידה הקושרת אותו לאירוע זה היא בדל סיגריה שעליו נמצא DNA שלו, אלא שהמדובר בראיה שלא ניתן לשלול שהועברה בדרך כלשהי לרכב, שאיננה קשורה לאירוע, מושא האישום. עוד טען בא כוח העורר כי הראיות הקיימות בנוגע לאירוע הנ"ל מלמדות לכל היותר על עבירה של נהיגה פוחזת, ולא על נהיגה תוך סיכון חיי אדם, וכי גם המשטרה התייחסה לאירוע ככזה שמדובר בו בנהיגה פוחזת. נוכח האמור טען בא כוח העורר כי יש לשחררו לחלופת מעצר.

5.             בהחלטתו מתאריך 21.8.2011 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בעניין קיומן של ראיות לכאורה, קבע בית המשפט כי די בראיות לגבי האישומים בהם מודה העורר כדי להקים עילת מעצר, מה גם שעל פי התרשמותו קיימות ראיות לכאורה גם לגבי האישומים האחרים. באשר לאירוע מתאריך 6.6.2011 התקשה בית המשפט לקבל את טענתו של העורר, לפיה הוא ישן ברכב הנוסע עד למועד ההתנגשות בניידת המשטרה, וזאת נוכח שלל נסיבות וראיות: הודעתו של העורר כי לידו עמד אחד העגלים הגנובים; נסיעתו הפרועה של הנאשם 1, והמניע שהיה לעורר להימלט (בנסיבות בהן הרכב מכיל רכוש ובקר גנובים). באשר לאירוע מתאריך 30.4.2011 קבע בית המשפט כי בדל הסיגריה ועליו DNA של העורר מלמד לכאורה כי היה ברכב, והעובדה כי העורר מרחיק עצמו כליל מהאירוע מחזקת את עוצמת הראיה. מאידך, הטענה כאילו בדל הסיגריה יכול היה להיות מועבר לרכב בדרך שונה כלשהי - רחוקה מלהיות סבירה. בית המשפט סיכם וקבע כי בנסיבות בהן מיוחסות לנאשמים שורה של עבירות רכוש, שבוצעו לכאורה כולן באותה שיטה ובתחכום רב, קמה עילת מעצר, במיוחד בשים לב לעובדה כי הנאשמים הם תושבי הרשות הפלסטינאית, ולכן קיים חשש להימלטותם מן הדין. כן הוסיף בית המשפט, בעקבות מידע שנמסר לו על-ידי בא כוח המדינה, כי לעורר עבר פלילי, וכי הוא ריצה שני מאסרים בפועל, וכי תלוי נגדו מאסר על תנאי בגין הרשעות בעבירות שהייה בלתי חוקית.

             הערה: במסגרת הערר הסכימו הצדדים כי המידע שנמסר כאמור, ואוזכר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לגבי עברו הפלילי של העורר והמאסרים הנ"ל - איננו נכון, והוא נבע מטעות כלשהי בדיווח.

           על סמך כל הנ"ל סבר בית המשפט כי אין די בחלופת מעצר כדי להפחית את מסוכנותם של הנאשמים ולהבטיח את התייצבותם לדין, ובמסגרת זו הורה על מעצרו של העורר שבכאן עד תום ההליכים נגדו כאמור. 

           מכאן הערר שלפניי.

6.             במסגרת הערר תוקף בא כוח העורר את החלטת בית המשפט המחוזי על כל אדניה. בעניין קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר - חוזר בא כוח העורר על הטענות שהעלה במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי (פיסקה 4 לעיל). כן הוא טוען כי הופתע, כלשונו, מהחלטתו של בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים, מבלי לבחון את חלופות המעצר שהוצעו, ואף מבלי לקבל את עמדת שירות המבחן בהקשר זה. לפיכך, הוא מבקש להורות על תיקון טעות זו, כפי שהוא מגדיר אותה, במסגרת הערר. לעניין הערתו של בית המשפט המחוזי לפיה העובדה כי העורר הוא תושב השטחים מעלה כשלעצמה חשש להימלטות מהדין, מפנה בא כוח העורר למספר החלטות שבהן נקבע, לשיטתו, כי אין מניעה לשחרר תושב של הרשות הפלסטינית - לחלופת מעצר. לבסוף מבקש בא כוח העורר להדגיש את נקודות הזכות של העורר, וביניהן גילו הצעיר והיעדר עבר פלילי.

           המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד.

דיון והכרעה

7.             לאחר שמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר - להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן.

8.             מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה בנסיבות המקרה די בקיומן של הראיות הלכאוריות להן מסכים בא-כוח העורר, כדי להקים עילת מעצר, וזאת חרף העובדה כי הראיות הנ"ל נוגעות, בעיקרן, לעבירות הרכוש המיוחסות לעורר.

           בא כוח העורר טוען - ובדין - כי עבירות רכוש אינן נמנות ככלל עם סוגי העבירות המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים. ואולם, אין בכך כדי לשלול באופן גורף קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות רכוש. על פי ההלכה שיצאה מבית משפט זה, עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור, ובהתאם להקים עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים (ראו: בש"פ 5571/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 269, 272 (1998) (להלן: הלכת פרנקל); בש"פ 3216/08 מדינת ישראל נ' טאייב (לא פורסם, 23.4.2008); בש"פ 4813/11 אלסאנע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.2011)).